רציתי לחלוק איתכם חוויה שהיתה לי כאשר עשיתי פרוייקט עם אנשים והיה קושי לגרום לדברים לקרות או לפעול וזה בגלל האשמה, "כבר עשיתי את שלי, הוא זה שלא מבין"!

התחלתי פרוייקט עם כמה אנשים והייתי אחראי על הניהול שלו, היינו שלושה סך הכל, ישבו לעשות תיאום ציפיות לדבר על שלבי הפרוייקט ולחלק עבודה ולקבוע זמנים.

הכל עבר חלק בישיבה ואמרו שמתחילים. כמה ימים לתוך הפרוייקט נראה שלא נעשים דברים מרכזיים והם מתעסקים בדברים תפלים ושוכחים מה הדברים שדיברנו עליהם.

בתגובה הראשונית אמרתי לעצמי "הם אידיוטים" הכל ברור אמרו כן ולא התקדמו עם זה.

אחר כך התעצבנתי ונהייתי ממורמר ומתוסכל, חשבתי "הם צריכים לעוף וצריך לחפש אנשים אחרים יותר רציניים".

יש לי נוהל עם עצמי כאשר אני כועס אני לא מקבל החלטות, כיוון שהמחשבה אינה צלולה כך וקבלת ההחלטות נעשית אימפולסיבית. 

אז עצרתי עם עצמי והרהרתי על הבעיה הזאת.

לפי מחקר שעשו אצל אנשים התגלה שרק 75% מהאנשים חושב שהפתרון לבעיה נמצא בחוץ

ורק 15% מבין שהפתרון נמצא גם בתוכם.
.

זה אחד הדברים שהבנתי על עצמי ביחס להרבה בעיות שהיו לי בחיים.

הפתרון לבעיה נמצא אצלי, הבעיה החיצונית הזאת היא תוצר של משהו שאני לא הבנתי.

התישבתי למדיטציה, נרגעתי ונתתי למחשבות לחלוף. במצב הזה יכלתי להתבונן בלי להיות נעול בדעה שלי בלי להיות דבוק לאירוע, יכלתי:

• לראות את עצמי מהצד
• ולראות את האירוע ואת מערכות היחסים בו.
  

ברגע הזה יכלתי להבין, שאני חושב, שעשיתי יותר ממה שאני אמור לעשות. אבל בעצם יש עוד הרבה דברים שלא עשיתי ולא דאגתי להם במסגרת התפקיד שלי כדי, שהפרויקט יתקדם.

בזכות היכולת לראות טוב יותר יכלתי להבין ולשפר את התקשורת ואת הדרך בה אני מנהל ולגרום לאותם אנשים להוציא לפועל את הפרוייקט.

לכן המורה שלי, פטריציו פאולטי, אומר: "מדיטציה זה לא לעצום את העיניים, מדיטציה זה לפקוח את העיניים לחיים" 

האם מצאתם את עצמכם במצב דומה?